הגיע הזמן שנדבר רגע על ועדות קבלה ליישובים – יישוב הוא לא מועדון סודי, אבל לפעמים הוא מרגיש ככה.
החוק המקורי מ-2011 אפשר ליישובים קטנים בנגב ובגליל (עד 400 משפחות) לסנן מי יגור אצלם. עכשיו, החוק הורחב בצורה די ניכרת: הוא חל גם על "יישובי עדיפות לאומית" באזורים פריפריאליים, ואפילו על יישובים גדולים יותר מ-400 משפחות, בתהליך הדרגתי.
איך זה עובד בפועל? ועדה בוחנת אם אתם "מתאימים לאווירה" ביישוב. נשמע סביר, אבל יש פה מורכבות שעלולה להיות פתח לאפליה. אם אתם שייכים למיעוט כלשהו, אתם עלולים למצוא את עצמכם מחוץ לתמונה. אומנם נעשו שינויים בהרכב הוועדה ובאופן פעולתה, אבל עדיין יש מבקרים שבהם חוששים מפגיעה בשוויון ומגזענות מוסווית. הם טוענים שעצם הרעיון של דחיית אדם בגלל "אי התאמה" הוא משפיל.
השאלה הגדולה נשארת – איך מאזנים בין רצון הקהילות לשמור על אופיין לבין ערכים של שוויון ופתיחות? ועכשיו, כשהחוק חל על יישובים גדולים יותר, הדילמה הזאת רק מתעצמת.
